“נפש האדם הינה הדבר המרתק ביותר שקיים עבורי, מן חידה אין סופית שלא תיפתר לעולם. רבדים אין סופיים המשתנים מאדם לאדם. מגיל צעיר אני מתבוננת באנשים, מנסה להבין רגשות ומחשבות, מערכות יחסים בין אנשים, לפי שפת הגוף. מקשיבה באהבה לשיחות נפש ומנסה לפענח את הבלתי אפשרי. בסדרות שצילמתי עסקתי בעיקר בנפש האדם. לאחר שפיתחתי “שפה משלי” באמצעות פיתוח טכניקה ייחודי, מסך נייר כסף שקוף ומשתקף, היה בידי הכלי הנכון לבחון את המורכבות האישית והבין אישית, אינטראקציה בין אנשים.
בסדרה אמצע החיים בחנתי את נושא הנשיות, מזווית מורכבת, המתמודדת עם קריירה בעבודה (אני מתכננת קונסטרוקציות של עמודי חשמל, רמ”ד בכיר בחב’ החשמל), ילדים, זוגיות ותחילת קריירה חדשה באמנות. את הסדרה הצגתי בגלריה אפרת בתל אביב 1997, ובעין הוד 1998. סידרה זו אף השתתפה ב- 2001 בביאנלה לצילום בעיר LAON שבצפון צרפת.
הסדרה רסיסי חיים עוסקת בהתמודדות עם משבר אישי ומלווה אותי עד לסיומו. היא הוצגה במס’ תערוכות יחיד בארץ.
בסדרה כי רק ביחד זה השלם בסדרה אני מתבוננת במורכבות של הזוגיות על רבדיה השונים, מתוך אהבה גדולה לבן זוגי. היא הוצגה בארץ בגלריות שונות ובגלריה KOWASA בברצלונה 2001.
צללים באור עוסקת במערכות יחסים בין אנשים והוצגה במוזיאון הפתוח לצילום תל-חי ב-2001. ביימתי את עבודותיי מההתבוננויות הרבות שבהן צפיתי, כעין מראה לטבע האנושי בהתאם לרגשותיי ופרשנותי. לעיתים קרובות המבקרים בתערוכה התרגשו מתוך הזדהות תוך התבוננות בעבודות השונות. חלקם אף אמרו לי שככל שהתבוננו בתמונות יותר, הם גילו שם דברים חדשים.
תעתועי בדים היא הסדרה הראשונה שבה יצאתי מהמרחב האישי והמוכר, לחברתי והציבורי. רציתי להביע באמצעות צורות וצבעים, מחאה על המטריד אותנו כחברה שמנסה להיות מתוקנת. לסדרה בחרתי לפסל עם בדי אורגנזה, שהם מבריקים, שקופים ובעיקר בעלי צבעוניות מוגזמת. עם סיכות קטנות בעבודת נמלים, יצרתי צורות וצלליות, אותן הדגשתי בעבודת אור קפדנית מאד. המופע הססגוני שנוצר שאב את הצופים והסדרה פתחה עבורי הרבה דלתות והזדמנויות חדשות וכך הגעתי לגלריה NOHO בניו יורק. לאחר ועדת קבלה נעשתי אמנית חברה מן המניין.
מגזרי נייר היא במידה רבה המשכה של הסדרה תעתועי בדים. הסדרה מהווה גם היא מחאה על מדיית התקשורת. בעיקר על האמינות וההטעיה שהיא יוצרת. לכן באופן טבעי בחרתי לפסל עיתונים. הסדרה הוצגה בתערוכה קבוצתית בסדנה לאמנות ביבנה, בתערוכה “דוקר” האוצר: רוני ראובן ובגלריה NOHOבניו-יורק.
הסדרה בין לבן לאפורים היא חזרה לפרטי והאישי. הגעתי לגיל 50 והרגשתי, אולי בפעם הראשונה, רוגע ושלמות. תחושות של הישגים אישיים בכל תחומי חיי, הביאו אותי לבחור בבד לבן. הרבדים הרבים שהתחושות השונות מביאות הובעו באפורים. הבעתי בה רגעם אינטימיים נשיים כפי שחשתי מעצמי ומהתבוננות בסביבתי הקרובה.
לסדרה זו הייתה הצלחה גדולה גם בארץ וגם בחו”ל. היא הוצגה בבית האמנים בתל-אביב, עם האוצרת המצוינת: אירית לוין. היא זכתה לסקירה תקשורתית ועד היום מזכירים לי את התערוכה שם. בחרתי בהכסדרת יחיד ראשונה הגלריה NOHO בניו יורק וגם שם קיבלתי ביקורות מצוינות בכתבה ב- GALLERY& STUDIO Magazine ותמונה נבחרה ב- GALLERY GUIDE. מבקר בגלריה הסתבר כבעל גלריה IZZY בטורונטו, הוא בחר מס’ תמונות שהוצגו ונמכרו שם.
פתולוגיה של חלודה היא סדרה מאד אישית. בתוך הרוגע והשלמות שהגיל הביא הופיעו גם החרדות מפני הגיל השלישי…הורי שנפתרו צעירים יחסית, גרמו לאבל צער ו”ים של געגועים”. אבל הייתי צעירה ולא פחדתי מכלום. עתה, כאשר במשפחתי הדור הבוגר בקשיי בריאות, ואף חלקם נפטר במהלך צילומי הסדרה, חלחלו לאיטם הפחדים. בחרתי בלוחות מתכת גדולים וחלודים, עליהם הקרנתי צלליות מחיי היום יום וכך התקבלו התמונות.
החלטתי להציג את הסדרה הזו כתערוכת יחיד שנייה בגלריה NOHO בניו יורק אשר תוצג שם במהלך מאי ויוני השנה 2013.
בארץ הוצגה הסדרה בגלריה "המשרד" בתל אביב. ביו הכתבות ראיון בתוכנית "יצירה מקומית" בערוץ 2
דיו לבנה עוסקת בהתבוננות נשית על עולם הגברים, תהליכי חשיבה, שיתוף רגשות ותהליך קבלת החלטות. כל זאת ללא שיפוט או דרישות. שוחחתי עם ידידיי ואמיתי לעבודה, ומהנושאים שעלו יצרתי מסכות מנייר בשיטת PAPIER MACHE אותן צילמתי בתקריבים שונים תוך הקפדה על תאורה ופוקוס.
הסדרה הוצגה ב בגלריה NOHO בניו יורק ב 2016. היא הוצגה בגלריה טובה אוסמן בתל-אביב ב 2017. בין הפרסומים המלצה בתוכנית היום שהיה עם גיא זוהר בערוץ 10.
זה קרוב לעשרים שנה אני עוסקת באמנות הצילום בנוסף לעבודתי, עיסוקי הרבים ומשפחה תומכת ואוהבת. אני מציעה לבחון את מימד ההצלחה באמנות, לא רק בדברים הניתנים למדידה כמו קורות חיים, פרסומים בתקשורת ומכירות, (על אף שיש לי הצלחות כאלה), אלא דווקא במה שלא מקובל במיוחד: “מה האמנות עשתה עבורי כאדם, להתפתחות האישית שלי…”.
“האמנות איפשרה לי להביע את רגשותי ומחשבותי, עזרה לי להתמודד עם הקשיים שהחיים מזמנים לכולנו. הרי מה חשיבותה של האמנות עם היא איננה מראה לנפש האמן ודרכו הייחודית להתבונן ולבחון.”
- מלכה ענבל , אמנית רב-תחומית, אפריל 2013