הגוף הרגשי בצילומיה של מלכה ענבל | ביירון קולמן גלריית נוהו ניו-יורק

by M.Inbal · April 27, 2013

הגוף הרגשי בצילומיה של מלכה ענבל

במאמר שכותרתו “ייצוג ונוכחות”, היסטוריונית האמנות סאלי אוריילי מצהירה: “המאה ה-20 הביאה איתה התפתחויות מעמיקות במערכת היחסים בין האמנות לבין הצורה האנושית, אשר הפכו על פניהן מאות שנים של מוסכמות, תוך שינוי רדיקאלי במיקום הגופים של נושא היצירה, האומן והצופה. הכוח העיקרי מאחורי התפתחות זו היה המעבר מ”"סוכנות פאסיבית לאקטיבית, כך שהגוף איננו עוד תופעה אופטית סטטית, אלא התגלמות היחסים האנושיים, ואף אמצעי של שינוי והשפעה בתוך היצירה עצמה”. באופן משמח, נראה, כי ברגע הפוסט-מודרני הנוכחי בתולדות האמנות, גישה חדשה זו לייצוג הגוף מתכנסת יחד עם ההכרה ההולכת לגוברת של הצילום כמדיום עיקרי לא פחות מציור או פיסול. הצלם כבר לא חייב לעקוב אחר חיי היומיום כמו צייד ולארוב בסבלנות ל”רגע המושלם”, ההארה החזותית הראויה לתיעוד. יותר ויותר מצלמינו המצוינים יוצרים מציאות משלהם בסטודיו, באופן שלוקח את המדיום הרבה מעבר לייעודו התיעודי המקורי, למחוזות חדשים של גילוי אסתטי אוטונומי

FROM WHITE TO GRAY | 2  מלבן לאפור

משנתבקשתי לנקוב בשמו של אמן הפעיל כיום, אשר מדגים את המיזוג בין שתי נטיות מהותיות אלו, לא היססתי לבחור בצלמת הישראלית מלכה ענבל, ועבודותיה החדשניות. ממבט ראשון, הצורות האנושיות המעוותות בקפידה בעבודותיה של ענבל מזכירות את ציוריו של האמן הבריטי פרנסיס בייקון. אך עיון ממושך ביצירותיה מפיג רושם ראשוני זה: בעוד שגושי הפרוטופלסמה הגרוטסקיים, הלכודים בסופיות חייהם כמו בשר על שולחנו של הקצב בעבודותיו של בייקון מעוררים רתיעה, בעבודותיה של ענבל יש חן של רקדנית המרמז על נשגבות. הגופים מסתובבים ומתעוותים בשחור ולבן, כמו עשן על פני השטח הנוצצים של הדפסיה הגדולים, אשר היעדר הצבע בהם, המתקיים יחד עם מגוון עשיר של גווני אפור עדינים, רק מעצים את תחושת האווריריות הכוללת
“ברוב הסדרות שלי עסקתי בנפש האדם”, אומרת ענבל. “דרך הרבה התבוננות, ביימתי את עבודותיי כסוג של מראה אל תוך הטבע האנושי, בהתאם לרגשותיי ולפרשנותי.” בסדרה זו בפרט, המראה פונה לכיוון המצב הקיומי של האני הפנימי, כפי שהוא משתקף במשחק האבסטרקטי של האור והצל בנוף האנושי – ובמיוחד בגוף הנשי
האור, לפי ענבל, הינו השחקן הראשי בעבודותיה, ואכן, האור מככב בקומפוזיציות שלה, ומאיר אותן בהילות מסתוריות. אך, בו זמנית, לא ניתן להכחיש את החושניות בדימוייה של ענבל, המשקפים את האנטומיה הנשית כמו במראה מעוותת (שוב, המראה, אליה התייחסה האמנית עצמה, הינה המטאפורה הראשונה העולה בראש הצופה), ויוצרים סטריפטיז תפישתי על ידי חשיפת הטבעת האפלה של שד לבן או רמיזה לסבך בטורסו הנראה כמתמזג עם דמות אחרת, כמו בחיבוק ארוטי שעוצמתו ממסה שני גופים לאחד. אולם, הצופה מבין במהירות, כי זיווג זה הינו סימבולי בלבד, ומסמל טיפוח רוחני של העצמי, ולא איחוד מיני עם אחר.
עם זאת, מתוקף נזילותם, העיוותים האנטומיים הברורים הנוצרים מהאבסטרקציה של הצורות הפיגורטיביות לעולם לא מגיעים לרמת הגרוטסקיות. על רקע הסלסולים הכסופים, אותם יוצרת האמנית, לדיווחה, בטכניקה מסתורית וייחודית הכוללת בדים מסודרים ומקופלים בקפידה המוארים בצורה נפלאה, כל אלמנט נמצא במצב של השתנות מתמדת, של מטמורפוזה. יתרה מכך, דבר לא נותר יציב בקומפוזיציות של ענבל, המלאות ברמיזות ללא סוף. כמו בחיים עצמם, המודעות נדחפת כל הזמן בין הקודש לכפירה, ומתווכת על ידי תוצריו של כושר הבחנה אסתטית מעודן באופן בלתי רגיל, ומכוון לחשבון נפש תקיף.
הרי מושא החקר בעבודות הללו הוא הקשר בין הגוף לנפש, אליו נראה כי מתייחסת האמנית באומרה: “בסדרה זו בחרתי לחקור את נושא הנשיות, נושא מרתק בפני עצמו, ובפרט עכשיו, עבורי, בשנות החמישים לחיי. בגיל הזה, הפחד הגדול מאבדן הנשיות התפוגג והוחלף ברוגע פנימי. בחרתי ליהנות מהתהליך האינסופי של הלמידה וההתפתחויות השונות בחיי.”
ואכן, הגדרתו המפורסמת של ראלפ וולדו אמרסון לשירה כ”היזכרות שלווה ברגש” עולה במחשבתי. נראה, כי במחצית המאה, ענבל השיגה נקודת מבט מעוררת קנאה על חוויות עבר, אשר מאפשרת לה להביא תחושת אובייקטיביות חדשה לעבודתה, תוך התמודדות עם הנושא הסובייקטיבי מאוד של הגוף כמוליך למודעות הפרט.
כפי שהציעה סאלי אוריילי במאמר המוזכר בתחילתה של ביקורת זו, גישות נאורות יותר למוסר, מגדר ומיניות, כמו גם ההצגה הישירה של העירום באמנויות המיצג ותחומים אחרים בעלי שאיפות אסתטיות, הפיחו חיים חדשים באחד המחוזות החיוניים ביותר באמנות.
חוויית הגוף של ענבל הייתה קיצונית יותר, ואולי פחות קלה לעיכול מבחינה רגשית, מחוויות של רבים אחרים, עובדה הניכרת מציטוט מביקורת על אחת מתערוכותיה הקודמות, אותו ראוי להביא בפניכם: “התגייסתי לצבא בסוף מלחמת 73′, כאשר הגופות הובאו משדות הקרב לקבורה. אחד מתפקידי החיילות היה ללכת עם משפחות החיילים ולשים זרי פרחים על הקברים… כל כך הרבה עצב וטרגדיה… כל כך רחוק מתהילה…”
התמודדות עם חוויה כה קשה בצעירותו של אדם וודאי מעצימה את רגשות האדם כלפי גופו, ככלי המכיל עונג וכאב, שמחת חיים וגורל מוות. רגשות כה חזקים, והחכמה שנקנתה ביוקר, אותה הם מביאים איתם, כולם שזורים בעבודות של ענבל מלכה
- ביירון קולמן
מלכה ענבל, גלריית נוהו
רח’ ווסט 25, 530
ה-6 עד ה-30 בספטמבר, 2011