בסדרת העבודות המרשימה של מלכה ענבל, "פתולוגיה של חלודה", המינימליזם הופך לכלי בשירות הרגש

 

המפגש עם תצלומיה החדשים של מלכה ענבל, האפופים בהילת מסתורין אפלה, שסודותיהם הכמוסים מצועפים בריסון מונוכרומטי-כמעט כבציוריו של מארק רות'קו, מעלה על הדעת את שירה החידתי של אמילי דיקינסון: "מקץ כאב גדול, באה תחושה רשמית / העצבים חגיגיים, כמו קברים / הלב הנוקשה מפקפק, ההיה זה הוא, שהניב / והאם אמש, או לפני מאות שנים? // כפות הרגליים, ממוכנות, סבות / מארץ או אוויר או מאומה / מסלול גמלוני, שגידל למרות / נחת קוורץ, כמו חרצן // זוהי שעת עופרת / שתיזכר, אם ייוותר, / כפי שאנשים קופאים זוכרים שלג / ראשית רעד, אחר טשטוש, אחר כך – השמטה"

"הייתי צעירה יחסית כשהוריי הלכו לעולמם", מספרת מלכה ענבל, בניסיון לתת הסבר לסדרת העבודות שהיא מכנה בשם "פתולוגיה של חלודה". "חשתי צער, אבל וגעגועים עזים, אך בשל גילי הצעיר לא היה בי פחד. כיום, אף שאני מרוצה מאוד מחיי, הפכתי להיות מודעת לכך שהשעון אינו עומד מלכת...".

לדידה של ענבל, נראה שהסדרה מסמנת את שלב ה"הרפיה" או ה"שחרור" הסופי בתהליך האבל שמתארת דיקינסון, שלב הבא לידי ביטוי במונחים ויזואליים מוצפנים, ממש כבשירה הנ"ל. אלא שהזיכרון, משזכה להכרה והוטמע אל תוך יצירתה, חותר תחת השאננות של אותה אשליית שביעות רצון מחייה, שהייתה מנת חלקה של ענבל קודם לכן.

אלו מבינינו – כלומר, כולנו – שהגיעו לפרקם, יקשרו, מטבע הדברים, פרשנויות ואזכורים שונים להילות הזהב של ענבל, המשתרגות במסה השחורה בחן נזירי, אך החלטי, כמשיכות מכחולו של מאסטר זן: נצנוץ פסלי ברונזה בחדר אפל; ציוריו של רות'קו, המפיצים מאורם הפנימי על הקאפלה המהודרת שלו; משחקי אור וצל על עור ועצמות, המתוארים באמצעות קו ודיו ברישומי ההכנה המאיימים בקדרותם של ריקו לברון, "Study for Buchenwald Cart" (מתווה לקרון בוכנוואלד), לציור הקיר באקדמיה לאמנויות של פנסילבניה.

החל בהילות שמימיות וכלה בהיבטים המוחשים-מוחשיים ביותר של העולם הגשמי, הקיארוסקו המיוחד במינו של ענבל – המתלקט מתוך דגמי אורצל, המוטלים על שלוש יריעות מוארות בקפידה של מתכת מחלידה, המוצבות בסטודיו שלה, ואז נבחן מזוויות שונות ומצולם לאורך זמן – מטיל את קסמו האסוציאטיבי ומגדיר את המסע העומד בפני כולנו במוקדם או במאוחר, מהידרדרות הדרגתית לעבר התעלות (כך היינו רוצים לקוות) בסופו של דבר.

מה שהופך את עבודות הצילום החדשות של מלכה ענבל למפתיעות כל כך הוא העובדה שלמראית עין לפחות, הן מסמנות מהפך קיצוני מתערוכתה הקודמת בניו יורק לפני שנתיים, תערוכת יחיד, שהוצגה באותו חלל ממש בצ'לסי, וכללה דימויים של עירום נשי בוגר, שאופן צילומם יצר אשליה של גוף ההולך ומתמוסס לכדי רקע כסוף, נזיל עד כדי עיוות, כבחדר מראות בלונה פארק. למעשה, גם הסדרה ההיא התייחסה לשגב, אם כי מסוג שונה: התעלות אל מעבר להבל הנעורים הפיזי, השמורה ל"נשים בגיל מסוים", אם לנקוט לשון נקייה. עם כניסתה לעשור החמישי בחייה בחרה האמנית באומץ לחקור את אובדן הנשיות, נקודת מפנה שנשים כה רבות חרדות מפניה בחייהן. בתוך כך זכתה בשחרור מחודש מן הפחד, חירות שהביאה עמה ההכרה כי ביכולתה "ליהנות מתהליך הלמידה האינסופי ומן ההתפתחויות השונות בחיי".

בסדרה הנוכחית, היא בוחנת באומץ קיומי תמורה עמוקה עוד יותר, באמצעות עבודות מינימליסטיות דווקא. אם בעבר טענה ענבל כי האור הוא השחקן הראשי בעבודותיה, הרי עתה הפך האור להיות שחקן חיזוק למה שהמשורר גילברט סורנטינו כינה פעם "האפלה האופפת אותנו". אך השגב הקודר בעבודותיה החדשות של ענבל מעלה על הדעת לא את אזהרתו הפואטית של סורנטינו, אלא דווקא את חיבורו החשוב של הסופר והמסאי היפני, ג'ונאיצ'ירו טניזקי, "בשבח הצללים", שעליו כתב צ'רלס מו?ר המנוח, ראש המחלקה לאדריכלות דאז באוניברסיטת קליפורניה (UCLA): "שיר ההלל לצללים ולחשכה הולם בנו כסטירת לחי מרטיטה; כמו הריגוש שמביא עמו הגילוי, כי מוסיקאים באשר הם יוצרים את צליליהם בניסיון ללכוד את הדממה, ושאדריכלים מפתחים צורות מורכבות רק כדי לעטוף בהן את הר?יק".

מבחינה צורנית, עבודותיה החדשות של מלכה ענבל מפעימות בשרידי האור הזהוב, המפזז על פי תהום ומעלה באוב כל חזיון העשוי להתעורר בדמיון האנושי בעקבות מופע צללים או מנורת קסם. עם זאת ניכר, שכוונת האמנית אינה לגרום לנו לצפות בדימויים אלו כאילו היו מסמנים פסיכולוגיים נוסח כתמי רורשך או התגלויות של עולם הרוחות באספקלריות (כמו אלה שחיפשו היוונים הקדמונים במראות בביתני ה-psychomanteum). ככל אמן מתוחכם, החושף בפנינו את חזיונותיו העמוקים ביותר, גם מלכה ענבל מציגה את עבודות הסדרה "פתולוגיה של חלודה" כאובייקטים יקרי-ערך של אמון הדדי ושל עונג אסתטי.

 

אד מקורמק

 

מלכה ענבל, "פתולוגיה של חלודה", גלריה נוהו לאמנות

נעילה: 22 ביוני 2013

 

[פורסם ב-Gallery & Studio, יוני-אוגוסט 2013]