דיו לבנה/ מלכה ענבל 

הצילום כ"מעבדת מחקר" הוא הרציונל מאחורי דיו לבנה, סדרת הצילומים החדשה של האמנית מלכה ענבל, בעברה מתכננת קונסטרוקציות של עמודי חשמל במתח גבוה.

מושאי צילומיה הם עמיתים לעבודה, הן מתכננים והן פועלים. "הם שיתפו פעולה בשמחה," מספרת האמנית על תהליך העבודה, "סוף-סוף אישה שמגלה עניין בלי לשפוט ולדרוש." ענבל מתבוננת במבט נשי ("המין האחר" הוא כעת המין המתבונן), בוחנת תפיסות עולם של גברים. "ניסיתי להבין דפוסים רגשיים ואופני חשיבה במבט טהור, לא שיפוטי, הרחק מהשיח הפמיניסטי, הדן בנושא מתוך תודעה הכבולה לשיח זה." ניסיונה של ענבל כמובילת תהליכים ופרויקטים נטע בה אמונה ברעיון ה"ביחד". "בואו נכיר בזה, זהו עולם של גברים," היא אומרת, "ולכן משנותיהן של הלן סיקסו וסימון דה בובואר עדיין רלוונטיות מאוד."

בחיבורה של סימון דה בובואר המין השני נתפסת האישה כדבר-מה שלילי עד כדי כך שכל הגדרה המיוחסת לה הופכת למגבלה, בלא הדדיות. האישה, כתבה דה בובואר, היא דמות ה"אחר": "גבר לא היה מעלה על דעתו לכתוב ספר על מצבם המיוחד של הגברים באנושות. אם ברצוני להגדיר את עצמי, עליי להכריז קודם כול – 'אני אישה'. גבר לעולם אינו פותח בהצגת עצמו כפרט ממין מסוים, שכן עובדת היותו גבר מובנת מאליה"[1].

מפגשיה של ענבל עם עמיתים לעבודה היוו השראה לדמויות שיצרה מעיסת נייר לבן. "כדי להישאר נאמנה למקום, השתמשתי בנייר שנותר בפלוטר לשם הכנת עיסת הנייר. הלבן מגלם 'אין' צבעוני עמוק ומוחלט, המייצג בתודעה שלי טוהר ויכולת להכיל גוונים רבים של 'אפור', ומאפשר לתאר מורכבות רגשית מסוגים שונים של חיי היומיום." שלא כסדרות קודמות של ענבל, שנוצרו בטכניקה של מסכים, צולמה "דיו לבנה" בצילום ישיר מזוויות שונות, תוך שימוש בעבודות תאורה קפדניות ובפוקוס. "כל מסכה צולמה במספר זוויות. חשיבותן של המסכות היתה מבחינתי עזר לנתח ולהבין את הנובע מתהליך ההתבוננות. המראה שהתקבל מחוספס וסלעי, במנעד רחב של אפורים, ומעביר לדעתי את הרגש שלעיל."

במאמרה "העמוק אוהב את המסכה" שואלת ד"ר אפרת צאלון, "מהו סוד קסמה של המסכה שבו-בעת מכסה זהותו של אדם, אך גם מגלה אודותיו? האם היא משמשת ככלי עזר לניסוחה של זהות אישית, או מהווה ביטוי למהות מיתית על-אישית?"[2]

המסכות שפיסלה ענבל מהוות מעין חפץ "מעבר" החוצץ בין המרואיינים לבין הצילומים המייצגים אותם. במקורן המסכות פיגורטיביות למדי, אולם דומה שבצילומיה ביקשה האמנית לתת ביטוי לרשמיה מן ההתנהלות הגברית. "הסגירות הרגשית מצטברת עם השנים," היא אומרת, "שכבות על גבי שכבות; זהו הרגיש המחוספס." המסכות של ענבל "מדברות" על דברים שונים: על חשיפת רגשות, על מטענים אישיים, על הדרת נשים, על דעות קדומות. הן מערערות על ייצוגן כחפץ שעוטים על הפנים לשם יצירת זהות אחרת, ונעשות גוף אחד עם הצילומים המייצגים אותן. ניתן להגדיר את המסכות של ענבל כ"photosculptures", קונסטרוקציות שנוצרו במיוחד עבור המצלמה ומוצגות לצופה בצילומים.[3]

באיכות המופשטת המאפיינת את המסכות, במשחקי האור והצל שבהן, החספוס, הגרעיניות והסלעיות, יש מן הדמיון למסכות תיאטרון הנו (N